סולם רעב–שובע: כך נראה גירעון קלורי שאפשר להתמיד בו

כשמדברים על ירידה בשומן, רוב השיח נתקע במספרים: קלוריות, חלבון, תפריטים.
אבל בפועל, הדבר שמכריע אם תהליך מחזיק או נשבר הוא הרבה יותר פשוט –
איפה אתה נמצא על סולם הרעב–שובע לאורך היום.

סולם אחד, מ־1 עד 10.
1 הוא רעב קיצוני, 10 הוא שובע קיצוני.
והטעות הנפוצה ביותר היא לחשוב שצריך להגיע לאחד הקצוות כדי “לעשות דיאטה כמו שצריך”.

גירעון קלורי שעובד באמת לא מרגיש כמו מאבק יומי.

כשמגיעים לרעב קיצוני, זה לא סימן להצלחה אלא סימן שמשהו בתהליך לא מנוהל. הגוף נכנס למצב הישרדותי, הריכוז נפגע, והאכילה הבאה כמעט תמיד תהיה חדה מדי, מהירה מדי ולא מדויקת. זה לא עניין של אופי או משמעת – זו תגובה פיזיולוגית צפויה.

מהצד השני, גם שובע קיצוני לא משרת ירידה באחוזי שומן. התחושה הזו של “אכלתי יותר מדי” היא אינדיקציה פשוטה לכך שכנראה יצאנו מגבולות הגירעון, גם אם האוכל עצמו היה איכותי.

בין רעב קיצוני לשובע קיצוני יש אזור אחד שבו התהליך באמת קורה.
אזור שבו אתה לא רעב, אבל גם לא מפוצץ.
אזור שבו אתה מתפקד, מתאמן, חושב בבהירות ולא עסוק כל היום באוכל.

שם נראה גירעון קלורי חכם.

בפועל, רוב האנשים נופלים לא בגלל חוסר ידע, אלא בגלל קיצוניות. או שהם מנסים “להחזיק רעב” בכוח, או שהם אוכלים עד שובע מלא ואז מנסים לתקן בדיעבד. בשני המקרים אין רצף, ואין יציבות.

האג’נדה שלי פשוטה:
אם אתה רוצה לרדת באחוזי שומן לאורך זמן, אתה צריך להישאר רוב היום באזור נוח של שובע חלקי. כזה שאתה יכול לחיות איתו גם מחר, וגם בעוד שבוע.

זה אומר שלפעמים תסיים ארוחה בתחושה שיכולת לאכול עוד קצת – וזה בסדר.
וזה גם אומר שלא אמור להיות שלב שבו אתה מרגיש מרוסק מרעב.

גירעון טוב לא נמדד בכמה סבלת, אלא בכמה זמן הצלחת להישאר עקבי.

מי שמבין את זה מפסיק לחפש פתרונות קיצון, ומתחיל לנהל תהליך.
ותהליך מנוהל הוא מה שבסוף גם מחזיק תוצאה.

הבהרה חשובה

המידע במאמר זה מבוסס על ניסיון מקצועי באימון וליווי מתאמנים ואינו מהווה ייעוץ תזונתי, רפואי או קליני.
אני אינני תזונאי או דיאטן מוסמך. ההמלצות כאן הן כלליות בלבד ואינן מותאמות למצב רפואי אישי, רגישויות, מחלות או צרכים מיוחדים.

בכל מקרה של בעיה רפואית, היסטוריה רפואית, או צורך בהתאמה תזונתית מדויקת – יש לפנות לאיש מקצוע מוסמך בתחום התזונה או הרפואה.